קבלה מעשית

קבלה מעשית

ענף זה של קבלה עושה שימוש בידע הקבלי כדי להשפיע על האדם והטבע באופן ישיר. הדבר כרוך לפעמים בהזמנת כוחות רוחניים ובצווי עליהם לפעול בתוך המציאות, וזאת באמצעות טכניקות של אמירת שמות קדושים של ה’, או כתיבת שמות כאלה (או שמות מלאכים) על ידי קמיעות שהוכנו לכך במיוחד.

מאחר שיש לקבלה המעשית כח, לטוב ולרע, השימוש בה חייב להיות אך ורק על ידי אנשים קדושים ואחראיים ביותר, ואסור שהשימוש בה יהיה לשום מטרה אחרת חוץ מאשר טובת הבריאה וזירוז מימוש הרצון העליון בבריאה.

האריז”ל, שתורתו מהווה את הגרעין של תורת הקבלה כיום, הפציר בתלמידיו להימנע משימוש בקבלה מעשית (מלבד כתיבת קמיעות), כי ראה בכך דבר שאסור לעשותו בזמננו, בו כולנו טמאי מתים, בהעדר אפרה המטהר של הפרה האדומה.

כאשר בית המקדש עמד על מכונו היתה אפשרות לאדם להיטהר מטומאת מת על ידי אפר הפרה האדומה (וכך גם במשך הזמן בו נותר אפר זה בידינו, אף לאחר החורבן).

כיום, טרם ביאת המשיח (שיעשה את הפרה האדומה העשירית ויבנה את בית המקדש), אין לנו לא בית מקדש ולא פרה אדומה, ואיננו יכולים לטהר את עצמנו כפי שהכרחי בבואנו לעסוק בקבלה מעשית. העיסוק בקבלה מעשית במצב של טומאה ושלא בדרגת הקדושה הנדרשת עלול להזיק עד מאד לכל הנוגעים בדבר. האיסור שאסר האריז”ל, דחה, למעשה, את השימוש בקבלה מעשית עד לאותו זמן העתיד לבוא, בו יבנה בית המקדש, והתנאי המוקדם של טהרה מטומאת מת יהיה שוב בהישג יד.